ילד מצביע אל החלון ואומר מילה שרק חלק ממנה מובן לנו. אפשר לבקש שיגיד שוב, אבל אפשר גם להתקרב ולראות מה תפס את תשומת לבו. אולי זו משאית, אולי ציפור ואולי האדם שהגיע. שפה מתקיימת בתוך המפגש הזה: יש משהו שרוצים לחלוק, אדם שמקשיב ודרך הולכת ונבנית להבין זה את זה. בגישה המונטסורית, הסביבה הלשונית כוללת בראש ובראשונה את האנשים שסביב הילד. המאמר מציע דרכים מעשיות להעשיר אותה בלי להפוך כל שיחה לשיעור.
אנחנו חלק מסביבת השפה
Aid to Life מדגיש את תפקידם של בני המשפחה בסביבת התקשורת: לדבר, להקשיב, לקרוא ולהשאיר זמן להתנסות. במדריך לשיחה עם ילדים צעירים מוצעים מפגשים עם העולם וסיפורים מן החיים כמקורות לשיחה. אין צורך להסיק מכך שעלינו לדבר ברציפות. סביבה אנושית עשירה כוללת גם הקשבה, תגובה למה שנאמר ומקום שבו הילד יכול להביא נושא שלא אנחנו בחרנו עבורו.
אפשר להתחיל במעבר קטן מן השאלה ״איזו מילה ללמד היום?״ לשאלה ״על מה אנחנו כבר נפגשים היום?״ כשמכינים בגדים, פותחים דלת או מסתכלים על גשם, יש הקשר משותף למילים. אנחנו רואים יחד את הדבר שעליו מדברים. גם אם הילד אינו משיב במילה, ניתן לפגוש את המבט או המחווה שלו. כך השיחה נשארת קשר עם אדם, ולא הצגה של ידע שהוא אמור להחזיר לנו מיד.
לעקוב אחרי הנושא שהילד בחר
נניח שבדרך הביתה הילדה עוצרת מול גלגל של אופניים. אנחנו יכולים לדבר על מה שמעניין אותה: הגלגל עומד עכשיו, כאן נמצא הדווש, ויש חלקים שנעים כשמישהו רוכב. אין צורך למסור את כל המידע ברגע אחד. משפט קצר ומדויק, ואחריו רגע להסתכל, עשויים להשאיר מקום לשאלה הבאה שלה. אם היא כבר המשיכה הלאה, אפשר להמשיך איתה בלי לנסות להשלים את ההסבר שתכננו.
הקשבה לנושא שלה אינה מחייבת לדעת הכול. מותר לומר שאיננו יודעים את השם ולברר מאוחר יותר יחד. בכך אנחנו משתתפים בסקרנות במקום להופיע כמקור בלתי פוסק של תשובות. אפשר גם לחזור למפגש בשיחה קצרה: ״ראינו היום אופניים ליד הבית״. אם היא רוצה להרחיב, יש מקום לכך; אם לא, השיתוף עדיין היה ממשי. ילד אינו צריך להפיק סיפור שלם כדי שנחשיב את הרגע לשיחה טובה.
לתת מילים מדויקות במידה מתאימה
שפה יומיומית יכולה להיות עשירה בלי להיות מסובכת. במקום לומר תמיד ״זה״, אפשר לקרוא לחפץ בשמו כשאנחנו בטוחים בו. נוכל להבחין בין מכסה לקופסה, בין גזע לעלה ובין מזיגה לערבוב. המילה מקבלת משמעות כשהיא מחוברת למשהו שהילד פוגש. אין צורך לעבור מיד למונח הבא או לבדוק אם הוא זוכר; אפשר להשתמש באותה מילה שוב כאשר הדבר מופיע באופן טבעי במהלך היום.
חשוב גם להתאים את אורך הדברים לרגע. ליד כיור פעיל, הוראה קצרה עשויה להיות מועילה יותר מתיאור ארוך. בזמן ישיבה שקטה אפשר להוסיף פרטים ולשוחח. ההתאמה אינה ויתור על שפה עשירה, אלא ניסיון לפגוש את הקשב ואת ההקשר. אם אנחנו רואים שהילד מנסה לומר משהו, כדאי לעצור ולפנות לו מקום, גם אם עוד לא סיימנו את המשפט המעניין שלנו על מה שעומד לפנינו.
להשאיר זמן לתגובה אמיתית
מבוגרים רגילים לעיתים לקצב מהיר של שאלות ותשובות. עם ילד צעיר אפשר לנסות להמתין אחרי פנייה, בלי להוסיף מיד ניסוח אחר או לענות במקומו. זמן התגובה אינו חייב להימדד בשניות. פשוט נישאר נוכחים ונראה אם מגיע מבט, צליל, תנועה או מילה. אם אין תגובה, אפשר להמשיך בעדינות ולא להפוך את ההמתנה עצמה ללחץ שמופעל עליו כדי שידבר עכשיו מולנו.
גם כשלא הבנו, אפשר להגיב לקשר: ״אתה רוצה להראות לי משהו?״ או ״בוא נסתכל יחד״. נימנע מלהעמיד פנים שהבנו בדיוק אם איננו בטוחים. לפעמים הילד ייקח אותנו אל החפץ, ולפעמים נצטרך להציע שתי אפשרויות ולראות למה התכוון. המטרה היא הבנה משותפת, לא היגוי מושלם. כשצריך עזרה מקצועית בנוגע לתקשורת, פונים אליה; שיחה קשובה בבית אינה כלי לאבחון או הבטחה לפתרון של קושי.
שאלה טובה נובעת מסקרנות שלנו
קל להפוך שיחה לסדרת שאלות שאנחנו כבר יודעים את תשובתן: איזה צבע, כמה יש ומי בתמונה. אפשר להשאיר מקום גם לשאלות אמיתיות, למשל מה הילדה רוצה לקחת לטיול או איפה כדאי להניח את הציור שלה. היא אינה חייבת לנמק בהרחבה; יש משמעות לכך שהתגובה שלה משפיעה על מה שנעשה. אפשר גם לשתף במחשבה בלי שאלה, ולראות אם היא רוצה להצטרף לשיחה מצדה.
לא כל שאלה פתוחה מתאימה לכל רגע. אחרי יום עמוס, ״ספר לי הכול על הגן״ יכולה להיות בקשה גדולה. אפשר להתחיל ממשהו קונקרטי ששניכם מכירים, או פשוט להיות יחד בשקט. אין חובה לחלץ דיווח כדי ליצור קרבה. כשמתעורר סיפור בהמשך, נוכל להקשיב לו במקום להחזיר את הילד לשאלה ששאלנו קודם. התקשורת יכולה לנוע בין זיכרון, עשייה משותפת ומילים קטנות שמופיעות בדרך.
לתקן דרך שיחה ולהשאיר מקום לקול שלו
אם הילד משתמש במילה לא מדויקת, אפשר להשיב במשפט שבו מופיעה הצורה המתאימה בלי לעצור את התוכן שהוא ניסה למסור. נניח שהוא מספר על משהו שנפל. נוכל להגיב למה שקרה ולהשתמש במילה הנכונה בתוך התגובה. אין צורך לבקש ממנו לחזור שוב ושוב אם מטרתו הייתה לשתף באירוע. כך אנחנו נותנים דגם לשפה ובו בזמן מראים שהסיפור שלו ראוי להקשבה גם בדרך שבה סיפר אותו.
כדאי לשמור גם על הקול הייחודי שלו. לילדים יש לפעמים שמות משפחתיים מצחיקים, צירופים מקוריים או דרך אהובה לתאר משהו. אפשר ליהנות מהם ולתת לצדם מילים מקובלות כאשר זה מתאים. איננו צריכים לבחור בין חום לבין דיוק. השאלה היא אם התגובה שלנו עוזרת להמשיך את המפגש או גורמת לכך שהילד עסוק בעיקר בבדיקה האם אמר את הדבר כפי שאנחנו מצפים ממנו לומר אותו.
השפות והסיפורים של המשפחה
במשפחה שבה נשמעות כמה שפות, אפשר לתת מקום לחיים כפי שהם: שיר שסבתא שרה, שם של מאכל או סיפור שמסופר בשפה שבה אדם מרגיש בנוח. אין צורך להציג כל מפגש כתרגיל לימודי. מעניין להכיר לילד מי מדבר איתו, מה חשוב לאותו אדם ואילו מילים מגיעות עם הקשר. החלטות פרטניות על קושי או תמיכה בשפה כדאי לברר עם גורם מקצועי שמכיר את התמונה המשפחתית.
אפשר גם לשתף את צוות הגן במילים שהילד משתמש בהן בבית, במיוחד כאשר הן קשורות לצורך או לאדם חשוב. פרט קטן כזה עשוי לעזור להבנה של פנייה מסוימת, בלי לצפות שכל אדם יכיר מיד את כל השפה המשפחתית. השיחה בין המבוגרים יכולה להישאר עניינית: מה המילה מסמנת, מתי היא מופיעה ואיך הילד מבקש משהו מוכר. כך נוצרת עוד נקודת חיבור בין המקומות שבהם הוא חי.
להפוך רגע קבוע למפגש נעים
בחרו רגע קצר שאתם כבר חולקים, למשל הכנת התיק או ישיבה ליד החלון. נסו להפנות אליו תשומת לב מלאה בלי להוסיף תוכן מיוחד. תנו שם למה שמתרחש, הקשיבו ליוזמה של הילד והשאירו מרווח לתגובה. אם מופיעה שיחה, תנו לה להתפתח; אם לא, אפשר לסיים את הפעולה יחד. אין צורך לספור מילים או להעריך את איכות המפגש לפי מספר התשובות שקיבלתם ממנו באותו יום.
לאורך זמן תוכלו לשים לב לאילו נושאים הוא חוזר ואילו שיחות נעימות לכם יחד. אולי מכוניות, אולי חברים, אולי הפרח שבדרך לגן. אלו יכולים להיות חוטים שמחברים יום ליום. שפה בתוך קשר אינה עוד מטלה ליד סדר היום; היא האופן שבו אנחנו מכירים זה את זה, משתפים במה שראינו ונותנים מקום למה שהאדם הקטן שלצדנו מבקש להביא אל העולם במילים ובדרכים משלו.
